הוו... הסלע האדום
בילדותי היינו בית ששר המון שירי שבת . בכל ארוחה היינו יושבים כל המשפחה שעות רבות סביב לשולחן, מדברים, עושים הצגות ושרים. לאט לאט החברים מהרחוב ליד היו מסיימים את סעודות השבת ומצטרפים אלינו.
השיר האהוב והזכור לי שאבי ז"ל היה שר באדיקות היה "הו הסלע האדום" המספר על מסעם של המטיילים לסלע האדם- פטרה בירדן ולא שבו.. מעבר לביצוע הדרמטי, הלחן המיוחד והמילים שמספרות את הסיפור הייתה אמירה אחת גדולה (שגרמה גם תחילה לפסילת השיר להשמעה) "צעירים נוספים ינסו להגשים את החלום הזה ויסכנו את עצמם" כך סברו אז "המבוגרים" של מדינתנו. אבל מאחורי הרצון הזה מסתתר משהו גדול יותר – מסתתר הגעגוע. מסתתרת הכמיהה שמוציאה אותנו מגדרנו כמטורפים אנו מוכנים לסכן את חיינו על-מנת לעבור את הגבול ולהגיע. לאיפה ? למה ? פעם זה הסלע האדום, פעם זו ארץ ישראל. פעם זה להקים יישוב חדש. פעם זה ... תמיד זה אלוהים. אלוהים קורא לנו בשוברו את ליבנו. אלוהים קורא לנו מליבנו. מכניס לליבנו רעיונות חדשים והזויים. (ר' נחמן שם שם..) כל עוד אנו ערים. מתגעגעים. רוצים. כמהים ל................... אנו חיים. אנו בקשר. זה אלוהים. שאנו נרדמים. שאננים. הפסקנו לרצות. הפסקנו להתאכזב.. נרדמנו בשמירה של חיינו. ושם הוא קורא לנו בשינה טובה.. חורף. (חנוכה)
אלוהים קורא לנו מבעד לענני החיים של היום יום, השיגרה, המינוס בבנק, ואנו מתגעגעים. מפוצצי געגועים. ממש נשרפים (הרב קוק שם שם..)
פורים. הוו פורים.
עוד לא מצאתי את פורים שלי. וכל שנה אני מחפש. מנסה. מתאכזב מחדש. לעולם אמשיך. והשנה אני מנסה משהו אחר. פשוט. להיות עם חברים. להיות עם היום הזה. המוזר. מתגעגע למשהו שאני לא יודע..