אבא – כך וכך שנים למותו
- עופר בשן
- Jan 19, 2015
- 1 min read
לפעמים אני מרגיש שאני פועל מתוך כח שרוצה (?) להרוס, להחריב
את הקשר שלי איתך.
מין קפיצה מקומה חמישית.
לפעמים לא למות, רק להיפצע.
לגעת במוות. בקצה.
בחורבן הבית.
ושוב להקימו מחדש.
כמו אז בתלולית החול
על קבר אבי ז"ל
ששכבתי בחום הקיץ
וחיכיתי למותי
הייתה שעת צהריים
ולא הייתה שמש מוות יותר
מאותו השמש באותו היום ממש.
וייחלתי למותי מעל קבר אבי.
איבדתי הכל באותו היום. את התמימות והילדות. השעשוע המשותף. הטיולים. החבר הכי טוב שלי שהלך לעולמו בלי התראה מוקדמת. בלי לומר לי שלום. ובלי שהשאיר לי פתק. כעסתי עליו ולא הלכתי מאז לבית-ספר.
ייחלתי למותי ובחרתי בחיים.
התעוררתי משנתי מעל תלולית החול וחייתי.
Comments