כביש 38 ולמה כולם אשמים:

כביש 38, בעיקול הכביש לפני מנזר בית ג'ימאל אבא האט את הרכב וירד לשול.

שאלתי מה קרה ? והוא ענה 'בוא איתי ותיכף תראה'.

ירדנו מהרכב ונעמדנו יד ביד מחכים לחצות במהירות למרכז הכביש, שם המתין לו צב קטן וחמוד שחצה באיטיות רבה את שדרת האיקליפטוסים לכיוון המנזר.

'עוד רגע' אבא אמר ולחץ בחוזקה את ידי שלא ארוץ לכביש.

בדיוק אז הגיחה במהירות מכונית ספורט אדומה ומבריקה עם אגזוז שעושה רעש חזק כמו שרק ניסינו לעשות בתור ילדים שתקענו חתיכת פלסטיק לגלגלי האופניים.. ווואו שנינו אמרנו יחד ועפנו אחורה בהשתאות, שנייה וחצי אחרי שמענו בום וראינו את הצב הקטן עף באוויר למרחק ומתרסק בחוזקה על הסלעים שבצד הדרך.

רצנו מהר אליו והרמנו אותו, אף פעם לא ידעתי שאפילו שריון חזק כמו של צב יכול להתפרק לחתיכות. אבא הניח את הצב בכף ידו הגדולה, עטף אותו ברוך ואמר 'בוא נלך'.

אני לא ממש זוכר את המשך הדרך, אני רק זוכר אותי יושב בספסל האחורי של הרכב וצועק, צורח, בועט ובעיקר מאשים את אבי: 'למה' ? 'איך לא עצרת את המכונית האדומה'? 'ולמה בכלל הראית לי את הצב הזה' ? את אבא אני זוכר בבירור – נוהג ושותק. הוא לא הגיב לכל צעקותיי. לא ניסה להשתיק ולא לתרץ. פשוט שמע ונשם עמוק.

ליד בית גוברין הוא עצר שוב ואמר 'בוא'. יצאנו מהרכב והלכנו יחד בגבעות הקירטון או החוואר (אני לי יודע מה זה) אבל זוכר כמו קמח לבן ואבק ואנחנו הולכים והולכים..

אני זוכר שזו הייתה שעת צהריים, כי כבר היה חם. אבל בלי ידיעה לאן הולכים ומה עושים ובלי לשאול שאלות ובלי להסביר הסברים פשוט שנינו והצב ביד הולכים והולכים על גבעות לבנות כמו קמח וקמח.

היה בזה משהו מרגיע, אני זוכר נשימות שהולכות ונהיות כבדות וגם זיעה וגם שאני מנסה להדביק בכל כמה צעדים קטנים שלי את הצעדים הגדולים של אבא וזהו בערך. עד שהגענו לאיזו מערה. היה שם עץ חרוב גדול. נכנסנו תחתיו וממנו לתוך המערה הקרירה.

שם אבא התיישב, הוציא בקבוק מים ונתן לי לשתות. אף פעם לא שתיתי כל כך הרבה מים בבת אחת ואבא צחק.

אני זוכר שהצחוק שלו היה נראה לי מוזר למה שקורה כאן אבל צחקתי גם.

ואז הוא אמר לי משפט אחד שאף פעם לא אשכח, גם לא 30 שנה אחרי. ואחרי המשפט הזה ובלי הקדמות אתחיל לספר לכם מי היה אבא שלי.

הוא הסתכל אלי לתוך העיניים הקטנות שלי, הסתכל עוד קצת ואמר –

'הוא מת . זה לא בגללי וזה לא בגללך וזה לא בגלל המכונית האדומה. הוא מת וזהו'

אחר כך הוא הניח את הצב בתוך גומה שחפר באצבעותיו בקמח הלבן, כיסה אותו , הסתובב והלך. אני נשארתי עוד כמה רגעים. המשכתי להתנשף מההליכה. ואז פשוט קמתי והלכתי אחריו.

לא דיברנו אחר כך על הצב ולא על מה שקרה ולא על מה שאמר. אבל נזכרתי במשפט הזה יום אחרי שאמרו לי שאבא שלי נפטר (ואספר לכם בהמשך ממה הוא נפטר, ומה זה בכלל נפטר ועוד דברים על מוות)

אבל כרגע אומר לכם רק שיום אחרי שאבא שלי נפטר, נזכרתי במשפט הזה ואמרתי אותו לעצמי, הפעם על אבא שלי. 'הוא מת. זה לא בגללי וזה לא בגללו וגם לא בגלל המכונית האדומה או כל דבר אחר'.

תזכרו את המשפט הזה טוב. כי אחרי כמה זמן אני בעצמי שכחתי אותו ואז ממש כעסתי והתחלתי להאשים את עצמי שהוא מת וגם אותו וגם את אמא שלי ואת הרופאים שניסו להציל אותו. האשמתי וכעסתי על כל העולם שהוא מת, עד שגם האשמתי את הצב ואת המכונית האדומה. שכולם אשמים שאבא שלי מת יום אחד והוא לא יחזור לכאן לעולם.