לכל גבר ישנם שלושה מצבים קיומיים בחייו האישיים והזוגיים.

 

לבד- מציאות לבדית, באשר הוא רוצה להיות עם עצמו- במחשב, עם כוס קפה או בירה, מתנדנד על ערסל או בנסיעות ארוכות. הוא שותק. בעיקר שותק. בשתיקה הוא לומד פנימה ומעכל את אשר עובר על חייו. הוא נעלם לתוך שתיקתו גם ימים ולילות, לא אומר ולא רוצה לומר. בשתיקה, בהעלם, הוא יוצא מקצב יומו להיות רק עם עצמו. מנותק מכל דבר אחר.

 

יחד - יחד עם אישתו או יחד עם חברים. היחד מתאפיין בשיתוף, בשיחה, בלימוד, בצחוקים, באווירה טובה וחיובית. היחד מוציא את הגבר מבדידותו. היחד אצל גברים יכול להיות גם יחד שותקים, יחד לבדיים.

 

אחד- האחד הוא המציאות כאשר איש ואישה נמצאים בשעת זיווג והם גוף אחד, בשר אחד, נושמים יחד מאוחדים.

בין שלושת הרשויות הללו מתרקמים להם החיים. בין קירבה-ריחוק וגעגוע כמו מעגל. בין התקרבות ורצון ליחד, התרחקות, לעיתים מתוך שיגרה ולעיתים מכעס, ריב או ניכור , שתיקה והפנמה ושוב התעוררות לעשייה, לפיוס, ליחד, להתאחדות.

 

בעבר חשבתי שתנועה כזו או אחרת הם התקדמויות והשתנויות בנפש ובמבנה הזוגיות. היום אני חושב כי על הגבר להיות פעיל בשלושת מרחבי החיים הללו. לגבר מסויים הלבד הוא מובן מאליו והיחד מוציא ממנו כוחות אדירים – לשתף, לדבר, לחיות במשותף, לחשוב שניים. לשני דווקא הלבד לא בנמצא, אולי הוא מפחד, אולי פשוט לא יודע על קיום עולם זה בנפשו, ואז הוא צריך להתחיל ולייצור לעצמו עולם משל עצמו, לא תלוי ונסמך על אישתו, מחכה לראות "מה עושים" אלא פעיל מבפנים.

 

והאחד.. הו האחד. לשם הוא משתוקק ורוצה להגיע. להיות מאוחדים מבוקר עד ערב. כמאמר המשורר: "בואי ניקח לנו יום לא נעבוד ונשכב כל היום". רגעי האחד וההיפרדות מהם מזכירים לגבר לצאת מכוך בדידותו על מנת לחזור וליצור קשר עם האישה שאיתה הוא חי. למרבה הפלא, גם במגורים יחד נדרשת תזכורת להתעורר אחד לשני, לרצות להתאחד.   התירוץ הגופני גם הוא, או בעיקר הוא משמש למפגש מחודש של בני הזוג.

 

אחריו נלמד להיפרד, לפעול לבד, לרצות יחד. בתוך הקשר המישתנה הזה נרקמת לה תנועת חיים של למידה מתמדת תוך כדי תנועה. אדם המכיל את הבנה זו על הקשר המשותף, רואה בכל נקודה בקשר חלק מאותו מעגל. וכך הוא מוכן ורוצה להעמיק בכל חוויה בקשר: להתאחד, כמו לריב ולהיפרד. שאדם מוכן לחיות שלושת מרחבים אלו במאה אחוזים אזי הוא יוצר לעצמו ולביתו מציאות שלמה מ א' עד ת'. מהתחלה עד סוף וחוזר חלילה. הריתמוס הזה כמו עונות השנה, היום והלילה. גם הוא חלק מהקשר שלנו והגעגוע שלנו להרגשת קיומו של בורא עולם בעולמנו.