יומא פ"ז ע"א. (תרגום)

 

רב היה לו סכסוך עם שוחט. לא בא השוחט להתנצל לפניו. בערב יום כיפור אמר רב לעצמו: אלך אני לפייס אותו. פגש אותו רב הונא (תלמידו), אמר לו (רב הונא): להיכן הולך אדוני? אמר לו: לפייס את השוחט. אמר (רב הונא): הולך אבא (שמו הפרטי של רב) להרוג נפש! הלך רב ובא אל השוחט. היה השוחט יושב ומבקע ראש של בהמה, הרים עיניו וראה אותו (את רב). אמר לו: אבא אתה! לך! אין לי עניין אתך! בעוד הוא בוקע את הראש (של הבהמה) נשמטה עצם והכתה את השוחט בגרגרתו – והרגה אותו.

 

הטבח ועונשו

 

תלמיד חכם כ'גבר נשי' בא לפייס את הטבח ה"גברי", וגובר עליו בדרך הלמדנית והמורכבת של בית המדרש: 'מידה כנגד מידה': אדמיאל קוסמן.

 

מקובל לחשוב שהתפיסה התלמודית מציעה המרה או תחליף מסוים לגבריות הכוחנית. תיאוריה זו הוצגה בהרחבה ובעומק שלידי פרופ' דניאל בויארין, שטען כי ההיסטוריה היהודית – בעקבות התפיסה התלמודית והשפעתה העצומה גם על הדורות שלאחר חתימת התלמוד – עודדה יצירת 'גבר נשי', שאינו מרחיק אלמנטים של חולשה מאישיותו. לעומת הנצרות הקדומה שהתרכזה באידיאל הפרישות בתחום המיני, אומר בויארין, היהדות התלמודית התרכזה באידיאל אסקטי אחר: בהתנזרות מן האלימות. מול ה'מאצ'ו' הגוי העמידה היהדות את דמות ה'גבר הנשי', שתכונתו המרכזית לא הייתה תקיפות, כוח, עָצמה – אלא דווקא מידת הצניעות.

 

נראה לי כי דברי בויארין על ההתנזרות מאלימות קיצוניים מדיי. חכמי התלמוד מצטיירים בעיניי כאנשים חכמים, חיים מאוד, אך לרוב לא איסטניסטים בשום מידה שהיא – עד שנדמה כי שום תופעה אנושית לא הודחקה ונסתרה מחייהם: קנאה, תאווה, אכזריות, כבוד, רדיפת השררה, וכדומה – תכונות שבעיני בעלי ה'נפש היפה' של ימינו נחשבות כמאוסות מכדי להודות כי אנו נאבקים עליהן בפומבי – התגלו במלחמות היום-יום שלהם, כפי שמצטייר הדבר מעדותו הספרותית של התלמוד באופן גלוי וללא כחל ושרק. הקריאה ברבים מסיפורי התלמוד מוכיחה כי החכמים לא ויתרו באופן מעשי על ממד הכוח. הרושם העולה מסיפורים רבים הוא הפוך לגמרי, עד שנדמה לפעמים שמדובר בהמרה של כוחניות פיזית מסוג אחד באיזה סוג של אומניפוטנציה, שגרמה לחכמים לחוש כי דווקא ביד אלו שוויתרו על הכוחנית נובעים באמת הכוחות הממשיים 'לחסל' את יריביהם בהבלפה. בסיפור שלפנינו עולה השאלה מדוע לא פעל רב כמצופה ממעמדו והמתין בביתו לבוא הטבח שיפייס אותו, אלא יצא לפייס את הטבח אף ששורת הדין חייבה את הטבח לפייס אותו? כאן אנו פוגשים אפוא בדוגמה חיה של אותה תנועת הכנעה, של אותה 'הנמכת קומה' של הגבר היהודי האידיאלי של ימי התלמוד, זה שדניאל בויארין מציגו כמעין 'גבר נשי', המוחל על כבודו ופועל לפנים משורת הדין. אך דווקא כאן עלינו לדייק ולא לטעות בפירוש הדברים: תנועה זו של הכנעה מצד רב הרי איננה תנועה המכוונת כלל וכלל כלפי הטבח – אלא כלפי האל, שנוכחותו ה'האילמת' בסיפור היא המרכיב הסמוי החשוב ביותר להבנתו. רב הולך לפייס את הטבח בערב יום הכיפורים, ולכך נודעת משמעות מרכזית בסיפורנו, שכן רב מעוניין במעשה זה לנקות בכך את עצמו מכל צל-אשם – ומטרתו הסמויה אינה ההתפייסות עם הטבח כשלעצמה אלא ההתפייסות עם האל, ביודעו כי בעוד זמן קצר ייחתם גזר דינו בשמים לטוב או למוטב על כל מעשיו. ברם עוקצו של הסיפור הוא בכך שרב אינו מפייס בסופו של דבר את הטבח – אלא הורג אותו! אם נדון על כך מצד הטבח ועונשו – הרי הדברים פשוטים, שכן בסיימו את הסיפור במות הטבח מספרנו מלמד את הקורא מוסר השכל ראשוני ובסיסי: הטבח מת גם משום שבבורותו לא הכיר בכך שהאל שופט את האדם ומענישו, במיוחד בימים הנוראים, כשכל יצורי עולם עומדים למשפט, אך גם בגלל עיוורונו – משום שלא יכול להכניע את גאוותו היתרה, ועל כן לא ראה נכוחה את שאירע בינו לבין רבו לא הכיר בכך שהוא חוטא לרבו עליו מוטלת החובה לפייסו. גסות רוחו של הטבח מתוארת בסיפור באופן ציורי מאוד: הטבח עסוק באותו רגע בפיצוח ראש של בהמה. 'ראש בהמה' זה הרי הוא בוודאי ראשו שלו – שאותו הוא מחליף רגע בבלבולו, ומבקע אפוא את עצמו. ואולם, אפשר לדון במותו של הטבח מנקודת ראות שונה, מן הזווית האחרת, של גיבור הסיפור שלנו, רב. כאמור, נדמה שתיאור הטבח בסיפורנו כאיש גס, אלים, חסר רגישות, תואם אותו אידיאל גברי, מצ'ואיסטי, מוכר: לעומתו, רב מייצג את אידיאל ה'גבר הנשי' שעליו מדבר בויארין. מנקודת ראות זו סיפורנו בנוי על מתח הקטבים האופוזיציוני שבין הגאווה המנופחת של הטבח הפשוט והבור לבין הרכנת הראש הענוותנית של אותו "ראש", ראש הישיבה החכם והמפורסם. ברם, קריאה מדוקדקת בין השיטין של הסיפור תגלה כי הדברים מעט יותר מורכבים. אכן, נכון, רב 'מקטין' את עצמו – אך בד בבד עם 'הקטנה' זו מתברר לקורא כי רב, לא רק שאיננו מובס בקרב עם הטבח, אלא שהוא גם מכה אותו בכך מכה ניצחת – דווקא מכוח הכנעה זו – והורגו! בסופו של דבר – כך מתרשם הקורא – אין זו אלא נקמה: נקמה הפועלת בדרך הלמדנית והמורכבת של בית המדרש ב'מידה כנגד מידה' נגד הטבח – על כך שטבח זה שפך את דמו של רב בדרך מטפורית קודם לכן. אין כאן אפוא סיפור תמים מסוג ההטפות בנצרות הקדומה על פציפיסטיות קיצונית עד כדי הושטת הלחי השנייה למכה – אלא דבר מה שונה לחלוטין: סיפורנו בא ללמד כי הכוח האמתי אינו מצוי בעולם הנראה לעין של 'פיצוח ראשי בהמות' – אלא בהכנעה של האדם כלפי האל, בעל הכוח הנסתר, המנהיג את עולמו בדרך הפתלתלה שלא הכול יכולים לראותה, אלא החכמים הגדולים כרב ושכמותו – ולו היה רואה זאת גם הטבח היה ניצל ממות זה שארב לו לפני יום חתימת גזר דינו. כך למדנו אפוא כי מי שיודע להיכנע לפני האל מגייס בכך לעזרתו את הכוח האמתי, ובעזרתו מנצח. האם יש כאן אירוניה? אני סבור שלא. נדמה לי שמספר תלמודי זה אינו נרתע כלל מהתיאוריה ברוטלי של פיצוח ראש הטבח, ואף ניכר מדרך סיפורו כי הוא ראה בכך מרכיב גואל ומשמח, מעין happy end.