דוב: לפני כמה שנים, במפגש עם נשות בית המדרש, העלית נושא, שלהערכתי הוא אחד המוקדים החשובים ביחסים בין איש ואישה בחיי הנישואין. זהו נושא שחשבתי עליו רבות, והופתעתי לשמוע את הדברים מנקודת מבטה של אישה. בדברייך נתת ביטוי לתובנה שורשית בחיי הזוג, שאני חשבתי לתומי שרק גברים חשים אותה: אמרת שיש הבדל בין הוויית האיש לבין הוויית האישה ביסוד הקשר ביניהם, בכך שהאיש מחפש את ה״אחד״ ואילו האישה מחפשת את ה״יחד״. אני סבור שמתוך המפגש של שניים שהם אחד מקבלת האישה מהאיש שלה משהו מאוד בסיסי: את החוויה הממשית של אחדות שהוא חש בעומק נפשו בשותפות המשפחתית. האיש, אשר חש את האחדות הפנימית משום שהוא מכיל את אשתו בתוכו, גם שואף לכך שאותה האחדה תתקיים בממשות של הקשר; בלי זה הוא חש שאין כאן נישואין כלל. האישה חשה את החוויה הזאת שביסוד נפשו של האיש, וגם אם היא לא מבינה אותה לגמרי היא עשויה לפתוח בעבורה מרחב רוחני, שהיא לא הייתה מסוגלת להגיע אליו בכוחות עצמה.

 

רבקה: אין ספק. זהו העניין הא־להי: הבורא נתן לכל אחד מבני הזוג תפקיד כדי שהריבוי יוכל להיות לאחד. מה זה ריבוי? ריבוי פירושו שלא יכולה להיות צורה אחת של אחד; שאם לא כן, זה יהיה אחד פשוט השולל את האפשרות של ריבוי. משום כך פתח ה׳ את התורה באות ״ב״ וברא גם שמים וגם ארץ. בעצם, כל דבר בעולם נברא בתוך מסגרת של ריבוי. ואיך רוצה הקדוש־ברוך־הוא שהריבוי יחזור להיות אחד, כלומר: שיחזור אליו? בשתי צורות שונות: הצורה של האיש והצורה של האישה. הגבר רואה את האחד שהוא, למעשה, שניים; והאישה רואה את השניים כשניים, על אף שבאמת הם אחד. שתי הצורות האלו של תפיסת האחד יוצרות את האחד האמיתי, כי המציאות של השותפות שלהם נבנית מתוך מבני התודעה שלה ושלו גם יחד. בתפיסת האחדות של האיש והאישה נתן הקדוש־ברוך־הוא לכל אחד מבני זוג את היכולת להציץ בתמונת הנפש של השני. הוא לא יכול להיות היא, כשם שהיא לא יכולה להיות הוא; אבל מתוך חיים משותפים לאורך שנים הם יכולים להציץ זה לתוך נפשו של זה ולקבל זה מזה. אביא דוגמא מעשית: משה בעלי )המחנך והסופר, הרב משה שפירא – ד.ב.( יושב בראש השולחן, ואין על כך עוררין. אבל מי שעושה את כל הפעולות, ממש רוקד כדי שהשולחן הזה יהיה אחד, זו אני. האישה מחברת את כל הדברים במשפחה כדי שהאיש יוכל לשבת בראש השולחן. אני מוכנה לכך מפני שאני מכירה בגדלות שיש בכך שהוא מכיל את האחד של כולנו בתוכו. את אי העשייה היחסית של האיש ביצירת האחד יש לייחס לכך שהוא כבר חי את האחד. שכן ה״אחד״ שבתוך האיש אינו מאחד ומדבק, משום שהוא חווה אותו כמובן מאליו. ואולם משום שהדבר הזה אינו נראה לעין, לא כל אחת מכירה בזה. ההשלמה ההדדית הזאת היא מהותית ביותר כשמשפחה יושבת לשולחן: ישנו ה״אחד״ וישנו ה״מאחד״, ושניהם יחד יוצרים את האחד המשותף והשלם. כאשר הם יושבים לשולחן ביחד, הצירוף של שניהם יוצר אחד אמיתי.