לפניכם שני סיפורים המספרים על התמודדות עם היצר המיני בקונטקסט זוגי, כל זוג מתמודד איתו אחרת וכל אדם חווה אותו אחרת. קראו את הסיפורים ועמדו על השונה והדומה בהם.

 

(תלמוד בבלי, כתובות, ס"ה/א')

חומא, אשתו (אלמנתו) של אביי, באה לפני רבא (אב בית הדין). אמרה לו: "פסוק לי מזונות!" פסק לה. "פסוק לי (דמי) יין!" אמר לה: "יודע אני בו, בנחמני (שם כינוי לאביי), שלא היה שותה יין." אמרה לו: "בחיי אדוני, שהיה משקה אותי בשופרזי[1] כמו זו." תוך שהראתה לו, נגלתה זרועה. נעשה אור בבית הדין. קם רבא, נכנס לביתו, תבע (מאשתו) מבת רב חסדא (לשכב אתו). אמרה לו בת רב חסדא: "מי היה עכשיו בבית הדין?" אמר לה: "חומא, אשתו של אביי." יצאה אחריה, הכתה אותה במנעול של ארגז עד שהוציאה אותה מכל מחוזא. אמרה לה: "הרגת לך שלושה (גברים) ובאת להרוג אחר (אחד נוסף)?"

 

(תלמוד בבלי, קידושין פא/ב)

רבי חייא בר אשי היה רגיל בכל עת ליפול על אפיו,

ולומר: "הרחמן יצילנו מיצר הרע"!

יום אחד שמעה זאת אשתו. אמרה בליבה:

מה זאת? והרי כמה שנים שכבר פרש עצמו ממני!

מפני מה אמר דברים אלו?

יום אחד היה לומד תורה בגינתו. קישטה עצמה אשתו,

וחלפה לפניו הלוך ושוב.

אמר לה: מי את?

אמרה: אני חרותא[2], וחזרתי היום.

תבעה למשכב.

אמרה לו: הבא לי את הרימון הזה, שבקצה הענף הגבוה.

קפץ והביא לה.

כשחזר לביתו, הייתה אישתו מדליקה את התנור.

נכנס והתיישב בתוכו.

אמרה לו: מה זאת?

אמר לה: כך וכך היה מעשה.

אמרה לו: אני הייתי זאת!

לא השגיח בה, עד שנתנה לו סימנים.

אמר לה: אני, מכל מקום, לדבר איסור התכוונתי!

כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.

 

נקודות להעמקה:

שימו לב כי יסוד האור מופיע בסיפור באופן שונה (אור בבית הדין, אש התנור) מהו לדעתכם הייצוג השונה בכל סיפור?

מה אתם לומדים על ההתמודדות הנשית לעומת הגברית בסיורים?

 

שאלה אישית:

איזו התמודדות נראית לך נכונה יותר? איך היית מעדיף אתה להתמודד עם התעוררות יצר המין?

 

תולדותיו של אביי -

אמורא בבלי בדור הרביעי. מגדולי האמוראים. נולד בשנת ד' ל"ז (277), ונפטר בגיל 60 (ר"ה י"ח ע"א), בשנת ד' צ"ז (337) ("אגרת רב שרירא גאון"). הוא וחברו הצעיר רבא הטביעו חותמם על הש"ס, שנקרא "הויות דאביי ורבא" (סוכה כ"ח ע"א). היה יתום מאביו ואמו - כשעברתו אמו מת אביו, וכשילדתו - מתה אמו (קידושין ל"א ע"ב). רבה בר נחמני, שהיה דודו ("ערוך" ערך אביי), גידלו בביתו (נדרים נ"ד ע"ב ר"ן), והיה גם רבו המובהק (שבת כ"ב ע"א). רבו המובהק השני היה רב יוסף (קידושין ל"ג ע"א), ואביי נהפך אח"כ לתלמיד חבר לו. שני רבותיו אלה עמדו בראש ישיבת פומבדיתא, ואחר פטירת רב יוסף נתמנה אביי ראש ישיבת פומבדיתא (סוף הוריות). הוא מלך משנת ד' פ"ב עד ד' צ"ז (324 - 337). היו לו מאות תלמידים (כתובות ק"ו ע"א). במחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא, חוץ מ"יע"ל קג"ם" שבהם הלכה כאביי (ב"מ כ"ב ע"ב). במחלוקת אביי ורב יוסף הלכה כאביי, חוץ מ"במחצה" (רמב"ם בפסקי עירובין). שם אביו, כנראה, כייליל (זבחים קי"ח ע"ב ברש"י). בנו רב ביבי היה חכם (סנהדרין ס"ו ע"ב). אשתו השניה היתה בת איסי, שהיה נכדו של רב יהודה. ונראה שסמוך לאחר נשואיו אלה, נפטר אביי (יבמות ס"ד ע"ב). היה חסיד במעשיו (גיטין מ"ה ע"א - רש"י). כל יום ששי היתה בת קול יוצאת מן השמים ואומרת לו "שלום עליך" (תענית כ"א ע"ב רש"י). אחריו היה רבא חברו ראש ישיבת פומבדיתא.

 

תולדותיו של רבא:

מגדולי אמוראי בבל ומראשי הדור הרביעי. אביו היה האמורא רב יוסף בר חמא (עירובין נ"ד ע"א). רש"י כתב: "רבא בריה דרב יוסף בר חמא (כצ"ל) הוא והוא רבא בכולי גמרא בר פלוגתיה דאביי" (חולין מ"ג ע"ב). היה ראש ישיבת מחוזא ארבע עשרה שנה נפטר בשנת ד' קי"א (351). במותו נחלקה ישיבת מחוזא לשתים: רב נחמן בר יצחק תלמידו מלך בפומבדיתא ורב פפא תלמידו מלך בנרש ("אגרת רב שרירא גאון"). רב נחמן היה רבו המובהק (ברכות כ"ג ע"ב). רבא היה אצלו כשרב נחמן נפטר (מו"ק כ"ח ע"א). וגם רב חסדא היה רבו (קידושין נ"ג ע"ב), וכן היה חותנו (יבמות ל"ד ע"ב). גם רב יוסף היה רבו המובהק (יומא נ"ג ע"א). וכשנודע לרב יוסף שרבא מכבדו מאוד, ברכו שיהיה ראש ישיבה (שם). ולדעת תוספות היה גם רב סחורה רבו המובהק. "רב סחורה רבו המובהק של רבא היה" (ע"ז י"ט ע"א ד"ה: אמר). חברו הגדול והמובהק היה אביי, ועל שמם נקרא הש"ס: "הויות דאביי ורבא" (סוכה כ"ח ע"א). מחלוקותיהם ושקלי וטרי שלהם פזורים בכל הש"ס, וכבר בילדותם למדו יחד (ברכות מ"ח ע"א). כשנפטר רב יוסף, מינו את אביי לראש (סוף הוריות), וכשאביי נפטר בשנת ד' צ"ח (338) בפומבדיתא, מלך רבא. אך במקום בפומבדיתא, יסד את ישיבתו במחוזא, והיא היתה הישיבה המרכזית בבבל ("אגרת רב שרירא גאון"), ורב נחמן בר יצחק שימש כראש כלה אצלו (ב"ב כ"ב ע"א). דרך לימודו של רבא היה בחריפות: "אמר רבא וכו' היינו דאמרי אינשי: 'טבא פילפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי'" (חגיגה י' ע"א). אהב את הסברא: "אמר להו (רבא): 'זיל בתר סברא'" (גיטין ע"ג ע"א). והלכה כרבא שהוא בתראה (ברכות י"ג ע"ב תוס'). תוספות כתבו: "בכל מקום שהרב והתלמיד חולקין הלכה כדברי הרב באמוראי עד אביי ורבא, אבל מכאן ואילך פסקינן כבתראי" (קידושין מה ע"ב ד"ה: הוה). בין תלמידיו הרבים היו רבינא (ב"ב ט"ז ע"ב), רב פפא (כתובות פ"ה ע"א), ובניו רב יוסף (חולין כ"ח ע"ב) ורב משרשיא (שם ע"א), ועל שניהם אמר רבא: "חכים ברי בטריפות" (שם). היה מופלג בחסידות ולא בוש לומר: "טעיתי" (עירובין ק"ד ע"א). נהג לצום שני ימים ביום הכיפורים משום ספיקא (ר"ה כ"א ע"א). ובכל ערבי יום כפורים יצאה בת קול מהשמים ושאלה לשלומו (תענית כ"א ע"ב). היה עשיר מופלג וחכם נדיר (מו"ק כ"ח ע"א). היה מקורב למלכות (ב"ב י' ע"ב). לפי דרישתו של שבור מלכא מלך פרס, שניסה אותו, ביקש פעם מן השמים בחודש תמוז שירד גשם שוטף ובקשתו נתקבלה, ואביו בא לו בחלום ואמר שלא ישן במיטתו בלילה, שכן יש הקפדה מהשמים שהטריח בעניין הגשמים, ובלילה, חתכו השדים את מיטתו (תענית כ"ד ע"ב). ושוב שלחו מבית שבור מלכא לשאלו אם יודע להבחין בין סוגי דם, וידע להבחין יותר מששים סוגי דם (נדה כ' ע"ב). ומסופר (ב"ב שם) על פטירתו, שרב שעורים אחיו של רבא היה אצלו כשמת, וביקש רבא את אחיו שיאמר למלאך המות שלא יצערו. אחרי פטירתו נגלה לאחיו רב שעורים וסיפר לו שהיתה לו מיתה קלה בלי צער, והתחושה היתה כאילו הקיזו דם. כשמת רב יהודה, נולד רבא, וכשמת רבא, נולד רב אשי (קידושין ע"ב ע"ב).

 

 [1] שופרזי=כוסות זכוכית ארוכות

 

[2] רש"י: "אנא חרותא=שם זונה ניכרת בעיר".