שתי תנועות ביחס לאישה:

במקרא יש שתי מילים שונות לחיי אישות:״ביאה״ ו״בעילה״. שתי המילים הללו מתארות שתי תנועות נפש שונות לחלוטין בסוד היחס של האיש לאשתו בכל הנוגע ליצירת אינטימיות אמיתית ביניהם. הלשון המועדפת במקרא היא ״ביאה״, על צורותיה השונות – אולי בשל היותה לשון עדינה (או, בלשון הגמרא בהתחלת מסכת פסחים, ״לשון נקייה״) בסיפור יהודה ותמר, למשל, נאמר: וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיּאֹמֶר: ‘הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ׳, כִּי לאֹ יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. וַתֹּאמֶר: מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי?׳ וַיֹּאמֶר: ‘אָנכִֹי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן׳. וַתֹּאמֶר: ‘אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ׳. וַיּאֹמֶר: ‘מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ?׳ וַתֹּאמֶר: ‘חתָֹמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ׳. וַיִּתֶּן לָהּ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ (בראשית לח, טז–יח). רק במקרים מעטים בוחר המקרא בלשון ״בעילה״ – בעיקר בביטוי ״בעולת בעל״, המתייחס למעמדה האישי של האישה ביחס לגברים זרים, ולא בהקשר של פעולת האיש כלפי אשתו. לשון ״בעילה״ מתייחסת בעיקר למעשה הפיזי, לממד הטבעי־החייתי אשר אין בו אותה עדינות שישנה בקשר האנושי והאינטימי, והיא מתארת את כוחו של האיש ומימוש רצונו. יש בה תנועת כיבוש, לעתים על גבול האלימות, של האישה לשם סיפוק אישי. הסיפוק שב״בעילה״ מתבטא בהנאה פיזית שאין בה אינטימיות, והוא ביטוי  לצורך נפשי בלתי־נשלט. האיש ה״בועל״ הוא הגבר הרכושני, החש צורך לראות את אשתו כתלויה בו, משועבדת לו ונשלטת על־ידו. ספק הוא אם בבעילה קיימת האישה כיצור בר דעת ובעל קיום עצמאי, וכל שכן – כמי שנבראה ב״צלם״. ב״בעילה״ אין אותו מפגש אמיתי של נפש ורוח מתוך ענווה והכנעה שאמור ללוות את התשוקה בקרבה הפיזית , שהוא סוד האינטימיות. כל זה נכון גם ללא קשר לדרך שבה מבקשת האישה לקיים יחסים של אינטימיות עם האיש שלה. גם אם אישה בוחרת, מרצונה, להיות ״נבעלת״ או ״נכבשת״, חייב האיש מצדו, מבחינת תנועת נפשו, ״לבוא אליה״ כדי שיישאר ב״צלמו״ והיא מבחינתו תישאר ״בצלמה״; שכן כאשר הוא הופך ל״בועל״ הוא מבטל לא רק את עצמיותה של אשתו, כפי שא־לוהים ברא אותה, אלא גם את עצמיותו־שלו. בניגוד ל״בעילה״ מתארת ה״ביאה״ תנועת נפש, התקרבות של האיש אל האישה כיעד מבוקש, כביטוי של ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. בעבור הגבר טמון סוד המפגש בין האיש והאישה בהתאמת הרצונות של שניהם; מבחינתו התנועה היא תנועת ההליכה שלו אליה, הליכה שהוא מבקש כי תתקבל על־ידה. בהתקרבות זו חייבת האישה להישאר כישות בת קיימא, במלוא אישיותה, גם בשעה שהיא ממלאת את רצונו של האיש ומתמסרת לו כולה. על כן מדייק המקרא ואומר: ״ויבֹא אֵלֶיהָ״, ולא ״ויבֹא עָלֶיהָ״, בעוד שהמילה ״בעילה״ נוצרה מהחיבור בין המילים ״בא על״. בנקודה זו נמצא את התמצית והעיקר של דברי רמב״ן על ההבדל בין בעלי החיים לבני האדם בתחום ההיזקקות בין זכר לנקבה. מפגש בין בני זוג אשר בו הופכים הגוף והחומר לכלי של היענות והדדיות גואל את האדם מ״חייתיותו״. תנועה זו, הנראית לכאורה כשייכת כולה לחומר הגשמי, הופכת להבעה חיונית ביותר של הסגוליות האנושית, של הדעת והבחירה, לשם התאמה והתאחדות, ובאמצעותה הולך שם הוי־ה ומתגלה מתוך עולם של פירוד. על פי סיפור גן עדן, זוהי התגלמות תקוות האדם והעולם, בחינת ״שהכל ברא לכבודו״.