א

סוד הזרע שבזכר כמוס בברכת השפע שבתשתית החיים. היכולת לשאת פלא זה אינה נרכשת בזכות; שורש החיים אינו תלוי בבחירה. הזכרים, רובם ככולם, מבורכים בזרע המקנה חיים ללא כל קשר לרצון, לתודעה או לדעת. יתר על כן, סוד חיים זה שהגבר נושא בחובו נעלם לחלוטין מתודעתו. באופן פרדוקסלי, האיש איננו מודע לעוצמות חיים אלו, החיוניות כל כך לקיומו האישי בפרט ולקיום המין האנושי בכלל. מה שיונחל ממנו לדורות הבאים אינו משלו; הוא רחוק מזה עד כדי ניתוק, כאילו היה הוא מונח ברובד אחר של המציאות. 

הזרע מעניק לגבר רגעי אושר והנאה בגוף, ברגש וגם בנשמה. עם זאת, כוח החיים הבראשיתי הטמון בו מעמיד אותו במצבים סבוכים אשר בהם הוא נדרש לבחור, בעבורו ובעבור אחרים, בין הרס חיים לבין הצמחתם. אכן, מפליא הוא ההבדל בין תודעת הגבר לתודעת האישה: בעוד שהגבר כלל אינו מודע לפעילות של זרעו,

האישה מחוברת בכל מאודה לחיים המתרקמים ברחמה. האיש רק מוציא את הזרע מתוכו ומעביר אותו לאישה ברגע של היסח הדעת; לאחר מכן הוא מנותק מפעולתו. התהוותו הפלאית של העובר שנוצר מזרעו אינה מותירה בו כל סימן היכר, ונעלמת ממנו עד אשר נולדים בנו או בתו כאדם חי ושלם. הגבר אף מתקשה להעלות בדמיונו את הקשר הישיר בין הזרע שיצא מגופו לבין בניו ובנותיו, שאותם הוא פוגש עם הופעתם בעולם. בעיניו ההיריון והלידה מתחוללים לא רק בגופה של אחרת, אלא גם בזמן אחר. תשעת החודשים המפרידים בין המעשה לבין התולדה מקשים עליו לקשר את האירוע המופלא של הופעת חיים חדשים עם ברכת הזרע שלו. בדורנו, סוד החסד שבזרע נעלם לחלוטין מתודעתם של גברים רבים. את מקום ההכרה בברכת החיים שביסוד חיי הגבר, והידיעה הפנימית שברכה זו מפרה חיים חדשים בעולם, תפסו ההתמקדות באהבה עצמית והחיפוש אחר מימוש הגאווה הגברית. כתוצאה מכך גברים רבים נכונים לתת מזרעם ללא כל התחייבות ליחס אישי, ללא כל התחברות עם האישה שברחמה נישא זרעם, או עם הילד הנושא בתוכו משהו מפלא ניצוץ החיים שלהם.

מהו שורשו של הניתוק הנורא הזה של הגבר מתמצית חייו ומשורש ברכתו?

 

ב

על אף חוסר המודעות של הגברים לכך הופך יסוד החיים שבזרע עצמו – שלא בטובתו של הגבר וללא מודעות ברורה שלו – לחלק אינטגרלי ובסיסי של זהותו ואישיותו. הדחף ״למלוך״, להיות, להתהוות, לקבוע נוכחות ולהתפשט אל מעבר לגבולותיו הוא כוח מניע ראשוני באישיותו של הגבר. שאלת חייו היא, לאן יכוון את הדחף הזה הפועם בו. על אף שהעבודה לממש את החיבור בין הגוף, הנפש והנשמה מוטלת הן על האיש הן על האישה, יש ביניהם הבדל משמעותי: האישה חווה את ברכת הפריון שברחמה באופן ישיר וכחלק מזהותה הראשונית, בעוד שהגבר מגיע לתודעת הפוטנציאל לבניית חיים הטמון בזרעו רק באמצעות הרצון, הבחירה והדעת. אםהגבר לא יבחר להעלות זאת לתודעתו, אם לא ילמד להשתמש בזרעו גם ככלי להתקשרות ולהאחדה עם אשתו ולהצמחת נפשות חדשות במסגרת המשפחה, יוסיף הזרע להתקיים כמציאות עמומה החבויה אי־שם במעמקי גופו, הרחק־הרחק מן ההכרה – כמו בעולמם של בעלי החיים, שבו היצר המיני הוא בסיס למאבקים ולאלימות בין הזכרים. היכולת הפיזית להביא חיים לעולם, הנוצרת בגופו של האיש בגיל ההתבגרות, מתפתחת בד־בבד עם המודעות של המתבגר בכל הנוגע לחייו האישיים, הערכיים והמקצועיים. אכן, הדעת והחשיבה המוסרית של המתבגר וגיבוש דרכו בחיים צומחים במקביל להתגברות היצר המיני שלו. ההתפתחות המינית מעסיקה אותו מאוד – אך בדרך כלל בלי שהוא יידע, או ירצה לדעת, דבר וחצי דבר על משמעות ברכת החיים שהוא נושא. שאלת התייחסותו או חוסר התייחסותו של הגבר אל העוצמה שבזרעו היא הרת גורל בעבורו ובעבור סביבתו. אם יישאר באותו העלם ראשוני שלתוכו נולד, אזי הדחף העמום להיות, להתהוות, להתקיים ולהתפשט ישתלט עליו מתוכו ויקבע את תכני רצונו ואת נורמות ההתנהגות שלו; ובמילים אחרות: הכוחניות הגברית והרצון לכבוש ולהשתלט הם שיכוונו את מעשיו.

 

ג

יכולתו של הגבר לדעת את סוד קיומו כאדם המסוגל להביא חיים לעולם היא דבר נלמד, עניין הדורש מחויבות והשקעה של הדעת והרצון. לצערנו, הכרה בסיסית זו איננה נתפסת כנושא שראוי להעלותו ולדון בו במסגרות החינוכיות לסוגיהן, בין דתיות ובין חילוניות. ואולם המודעות הגברית לברכת הפריון שבגופו ובנפשו עשויה לשנות באופן משמעותי את התייחסותו לעצם זהותו הקיומית כאדם וכגבר. ממה נובעות אותה השתקה, אותה היעלמות, אותה הדחקה? במקורות הראשוניים של התורה שבכתב ושבעל־פה אין אנו מוצאים כל הסתרה של נושא זה; נהפוך הוא: הנושא הזה הוא חלק חיוני ומרכזי בהתייחסותם של מקורותינו לעצם שורש החיים וליסודות התודעה של האדם. מכאן משתמע שאחד מנדבכי היסוד של חידוש חיי עם ישראל בארצו מתוך שאיפה לעצמיות רוחנית חייבת להיות החזרה לדרך אבותינו ואימותינו בתחום זה, מתוך ההכרה הברורה בכך שזרעו של הגבר הינו אחד הגילויים של הברכה הא־לוהית בחיים. ההטמעה של הכרה זו בנפשו של כל בחור מתבגר חייבת אפוא להיות יסוד מרכזי בחינוכו. בפרק ״השוכר את הפועלים״ שבמסכת בבא מציעא יש סדרת אגדות המתאפיינות במעוף רב ביותר של הדמיון. הקטע הפרוע והמביך ביותר הוא, אולי, התייחסותה של הגמרא למיניותו של החכם רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי. רבי אלעזר מתואר באגדות המובאות שם כאדם גדול ממדים ועתיר שכבות שומן, כמעט גרוטסקי. מסופר שם שכאשר הלכו רבי אלעזר וחברו, רבי ישמעאל ברבי יוסי, שאף הוא היה בעל כרס כמוהו, זה ליד זה, גרם המראה הזה לגבירה רומאית אחת לומר: ״בניכם אינם שלכם״ )משום שגודל הכרס אינו מאפשר קיום יחסי אישות(. החכמים לא נבהלו, ותגובתם המדהימה הייתה: ״שלהן )כרסן של נשותינו( גדול משלנו )מה שאינו מפריע לקיום יחסי אישות(״. הגמרא אינה מרפה מן העניין, ומציעה שני הסברים ל״פלא״ הזה: יש אומרים ״כי כאיש גבורתו״ )שופטים ח, יח(, ויש אומרים כי ״אהבה דוחקת את הבשר״. בכך נפתח פתח לדיון קצר, אך מפורש מאוד, במיניותם של חכמים, מתוך עיסוק בממדי איבר המין של כמה מהחכמים – כגודל יכולתם הפיזית כך גודל חיוניותם הרוחנית. ההתייחסות המפורשת למיניות כביטוי להבנת דמויותיהם של חכמים רחוקה מאוד מההקשר התרבות והחברתי שלנו, והיא משקפת בחריפות את התפיסה המכוננת של אבותינו ואימותינו בעבודת החיים לפני ה׳. למעשה אפשר לומר שהמוטיב המרכזי ההולך ומתברר לאורך האגדות הללו הוא: האם מסוגל האדם, בהיותו יצור בעל יצרים עזים ביותר, לממש את חייו תוך שמירה על טהרתו?

להלן אביא כמה ציטוטים מתוך פירוש המהר״ל לקטע זה בגמרא, חלקם בלשונו וחלקם בלשוני־שלי. מהם אפשר ללמוד על חיוניות לימוד נושא היצר בכללו, על המקום שתפס במודעות האנושית בדורות השונים ועל המשמעויות הטמונות בהכרה שבזרע הגבר טמון משהו מהברכה הא־לוהית בחיים. המהר״ל משבץ את פירושו בין אותן אגדות אשר במבט ראשון הן מעוררות לעג וזלזול, אך לאמיתו של דבר טמונים בהן יסודות קבליים וסתרי תורה. הרבה מהחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים ]=פילוסופים ותאולוגים של ימי הביניים[, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובושתו וכלימתו חיבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת: חוש המישוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת כי יהיה יסוד הכול, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה – כי אין זה מכבוד השם יתברך שיהיה דבר, שהוא יסוד העולם, על דבר שהוא גנות וחרפה… כי אין בחיבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. אצל האיש עשרת איבריו הראשיים – ״עשרת השליטים בגופו: שתי אוזניים, שתי עיניים, שתי ידיים, שתי רגליים וראש הגווייה והפה״ – מגלמים את עשר הספירות. כל האיברים נבראו בזוגות, ואילו ראש הגווייה והפה, ״אלו שניים הם יחידים. ומזה תוכל להבין כי אלו הם שליטים על שליטים והם שקולים בשווה. ואלו השניים עניין אחד״ להם בסודות היצירה. שניהם קשורים לשורש ברכת היצירתיות הא־לוהית הטמונה בזרע ובדיבור, בחינת ברית ה״מילה״ מלשון ״מלילות״, היינו: שיבולי הדגן שהבשילו, והזרעים יוצאים מהן בקלות כשממוללים אותן. שני ההסברים שמביאה הגמרא לשאלה איך מסוגלים בעלי כרס לקיים יחסי אישות משקפים שני אופנים שבהם מתגלה ברכה א־לוהית על טבעית במיניותו של הגבר:'אהבה דוחקת את הבשר׳ – כי חיבור האיש עם אשתו שיהיה לדבר אחד לגמרי. והחיבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו חיבור שאר בעלי החיים – אין הדבר כן. כי כוח החיבור מן השם יתברך, וכמו שנרמז במילת ‘איש׳ ו׳אישה׳, כי שיתוף שמו ביניהם הוא שם י־ה, היו״ד באיש והה״א באישה, לומר כי השם יתברך מחבר זיווג זה ומאחד אותם, לכך שָׂמוֹ ביניהם… ולכן כוח עליון מחבר אותם, ועל זה אמר: אהבה ]דוחקת את הבשר[, שהוא עצם החיבור, שהוא מן השם יתברך, דוחק הבשר הגשמי. שוודאי ראוי שיהיה גובר כוח החיבור ]=השאיפה להיות 'לדבר אחד׳[ על הבשר הגשמי. 'כי כאיש גבורתו׳ – כי אבר התשמיש יש לו כוח איש… נתן לו כוח מיוחד שאינו גשמי כמו שאר האיברים, והוא מושל ודוחק בכוח גבורתו שניתן לו עד שגומר פעולתו, שבשביל זה נקרא איש – וכל כך גדול כוחו של איש שהוא דוחק את הבשר. על פי המהר״ל יש במיניות הגבר שתי תכונות המשקפות משהו מהברכה הא־לוהית הבלתי גשמית המתגלה בעולם החומר, בנפשו ובגופו של הגבר. בזכות תכונות אלו מגלמת המיניות כוח שאיננו מוגבל לגמרי בצמצום של חוקיות הבשר. תכונות אלו הן: – השאיפה להתאחדות עם אדם אחר, שהיא הופעה – בנפש, בשר ודם – של שורש האחדות הדוחף את כל החי לקראת חיבור. החיוּת הבלתי נשלטת בגבורת איבר התשמיש של הגבר, שכוחו משקף ״כוח מיוחד שאינו גשמי״. בהמשך דבריו מבאר המהר״ל לאור נקודה זו את הקטע בגמרא הדן במידותיהם של איברי התשמיש של כמה מן החכמים. לדעתו, ״גבורת״ האדם היא ביטוי לעוצמת ברכת החיים הא־לוהית השורה באדם. כל דיון בהקשר המיני משקף אפוא גם הערכה של הגבורה הרוחנית של האדם וכוחו בתורה. המבוכה שמעורר בנו העיסוק המפורט בגופו של רבי אלעזר ובתיאור איבריהם של החכמים רק משקפת את המרחק הנפשי בינינו, אנשי תרבות המערב, לבין

תפיסת עולמם וחייהם של אימותנו ואבותינו. וכך מסכם המהר״ל את דבריו: ״לא נמנעו חכמים לכתוב דבר זה בספר הקדוש, כי גם דבר זה קדוש ומקודש, והם מסתרי התורה, מעניין אדם וצלמו, אשר החוקרים מדעתם ושכלם בדו אותו, וגם צלמו, ואין להאריך עוד״.

 

ד

במקומות רבים במקורותינו אנו מוצאים הקבלה בין ברית המילה, המקדשת את זרעו של הגבר והמשמשת אות לקשר שלו עם בוראו, לבין הברית הנכרתת באמצעות המילה שבפה2. הזיקה בין השתיים מושתתת על ההבנה שגם פיו של האדם, קולו ודיבורו הם מוקדים של ברכת החיים ועוצמתם. מחד גיסא גם במילים אצור הכוח להחיות, כמו כוח.

1.שורש ההקבלה בין ברית המילה שבפה לבין מצוות ברית המילה שניתנה לאברהם הוא, ככל הנראה, בסוף פרק ז בספר יצירה: ‘וכרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא הלשון, ובין עשר אצבעות רגליו והוא ברית המילה.״ בספרי חסידות רבים מתפרשת הקבלה זו באופנים שונים. ראה למשל, עשרות אזכורים של ברית הלשון וברית המעור בשפת אמת לרבי יהודה אריה לייב מגור.

הפריון שבזרע; מאידך גיסא, פעולת העברת הזרע של האיש לאישה יכולה להתקיים לא רק במישור הפיזי, אלא גם כמילה בשפה אנושית בתוך קשר של אמון ואינטימיות, כנדבך בבניין החיים. גם בפה יש זרע מפרה ומחיה. ״אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן, מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא״ )הושע יד, ט(, אמר הנביא בשם הבורא בהתייחסו לדבר ה׳ הנזרע בעולם ומפרה בו חיים חדשים כל העת. הזיקה החידתית בין חיוּת הזרע שבגופו של הגבר הבוגר לבין חיוּת הפוריות שבדיבורו, הנזרע אף הוא בחיים, היא־היא סוד הגבריות המחיה את הגבר עצמו, את משפחתו, את קהילתו ואת העולם, שכולו מלא כוחות חיים הממתינים להפרייתם. הזיקה שבין ברית המילה במובן של תיקון הדיבור לבין מה שמכונה ברית המעור, כלומר: תיקון השימוש שעושה הגבר בזרעו, מביאה אותנו לעניין משמעותי ביותר הנידון לאורך הדורות בפנימיות התורה, בעיקר בקבלה ובחסידות. אמנם הוצאת הזרע מתרחשת, לכאורה, במצבים של ערוּת פיזית גדולה ואף של הנאה גופנית, ואולם על פי פנימיות התורה זוהי תנועת נפש אשר בעומק עניינה קשורה אל הדעת. הקשר הזה הוא לא רק במישור הבחירה – לשם־מה, עם מי, מתי ואיך – אלא כביטוי שורשי של פנימיות האדם, בדיוק כמו אותה תנועת נפש המבקשת את תיקון הדיבור. במקומות רבים נאמר ששורש הזרע הוא במוח, כלומר: עיקרו של הפלא שבזרע הוא שורשו הרוחני ולא הופעתו הגופנית. תובנה זו מסבירה את החומרה הרבה שבה מתייחסים להוצאת זרע לבטלה, שכן פעולה זו נתפסת כחילול ניצוץ החיים הא־לוהי שהתברכנו בו. הבירור היסודי בעניין זה בגמרא נמצא במסכת נידה דף יג, שם נידונה הוצאת זרע לבטלה כעוון שיש בו חיוב מיתה – כפי שאכן קרה לבני יהודה בסיפור יהודה ותמר )בראשית פרק לח(. להלכה נדון הנושא בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן כג. הוצאת זרע בידי הגבר עצמו, במיוחד אצל צעירים, היא פעמים רבות ביטוי לתסכול מיני של בחור, שהגיע לבשלות מינית וחי בחברה רוויית גירויים – בלא שתהיה לו אפשרות לתת לכך פורקן. מצב זה הוא פשע חברתי, ואין להטיל על הבחורים הצעירים את האשם למעשים אלה. עם זאת חשוב שהגבר הצעיר יידע, כי פעולה רצונית חוזרת ונשנית של גירוי עצמי והוצאת זרע לבטלה עלולה לפגוע ביכולתו ליצור קשר של אינטימיות עם אשתו לעתיד, לפחות בשנים הראשונות של חייהם המשותפים. כדי שאותו פן פנימי יקר בנפשו, שהוא נקודת הדעת החיוּתית שבשורש התעוררות הזרע, לא ייפגע, עליו להתרחק אפוא עד כמה שיוכל מהגירויים המיניים שבסביבתו. לפי דברי המהר״ל, התחום המיני שבאדם אינו קשור רק לפן הפיזי ואף לא רק לפן של היצר והתשוקה שבו; בעומק העניין הוא קשור ליסוד ״הצלם״ שבאדם. בלי שנהיה מודעים לכך הוא יונק גם מממדי הרצון והדעת ומחבר בין הפיזי, הנפשי והרוחני. הפגיעה העיקרית הכרוכה בהוצאת זרע לבטלה מתוך גירוי עצמי היא בשורש המחשבה. דבר כזה עלול לקרות גם למבוגרים, ואפילו לגברים נשואים. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, זה קורה למי שאינו נזהר די בענייני צניעות ובכוונה תחילה חושב על עניינים לא צנועים במקום להעסיק את מחשבותיו בעניינים המחיים את נפשו, למי שכבר צריך היה להתחתן ולא התחתן, או למי שאינו מוצא סיפוק בחיי הנישואין שלו. המשותף לכל המקרים האלו הוא ששורשם הוא בעולם המחשבות. משום כך אנו מוצאים שבספרי פנימיות התורה הגבול בין מזיד לשוגג בתחום זה הוא מטושטש ביותר; אכן, גם קרי לילה המתרחש לעתים קרובות מדי מעיד על עולם מחשבה הדורש עבודת תיקון פנימית ויסודית. הבירור התורני בעניין הוצאת זרע לבטלה מתחיל, כאמור, בסיפור יהודה ותמר שהוא, בעצם, סיפור ראשית הגאולה; שכן מן המעשה הזה, שהתרחש אחרי מכירת יוסף והוא סיפור הגלות הראשון, נולד פרץ, שממנו יצאה שושלת בית דוד. מכאן משתמע שהגלות היא תולדת הרצון למחוק את שמו של אח על ידי שפיכת דמו, ואילו הגאולה תלויה בחסד הנעשה על ידי שימוש מיוחד בחיוּת הזרע לשם החייאת שמו של אח שכבר מת. כידוע, בספר בראשית יש מעט מאוד מצוות מעשיות, אך יש בו הרבה מיסודות התורה. למשל: אין בתורה מצווה מפורשת של גמילות חסדים, והרמב״ם אף כותב שהחובה לגמול חסד נגזרת מן המצווה הכללית ״ואהבת לרעך כמוך״. ואולם הספר מלא בסיפורים על חיוניותה של גמילות החסד כבסיס לבריאה עצמה, ומכולם עולה בבירור שגמילות חסדים היא אחד היסודות שהתורה עומדת עליהם; אך דווקא משום שהיא אחד משורשי התורה והבריאה, אין לה הגדרה מצמצמת במסגרת המצוות המעשיות. גם ההתייחסות לזרעו של הגבר, וההכרה בכך שהוא המאפשר ליצור חיים ולקיים את רצון ה׳ בבריאה, היא עניין עמוק ומרכזי בכל ספר בראשית. אכן, שתיים מהמצוות המעטות שבספר זה – פרו ורבו וברית מילה – מתייחסות לעניין זה. הזרע של הגבר הוא הופעה יחידה במינה של ברכת החיים הא־לוהית, וזהו גם יסוד ראשוני ביחסו האישי של הגבר לא־לוהים כשורש חייו וכשורש החיים בכלל. חיים המשלבים, לאורך זמן, אהבה טבעית עם השראת יסוד הקדושה נותנים פורקן לצורך המיני באופן המממש את הברכה הא־לוהית שבזרע האיש, גם אם הוא איננו מודע כל הזמן לקיומה בגופו. זוהי דרכו של הגבר היהודי לדורותיו.                                        

 

ה

בניית כוחות החיים בידי האדם איננה רק ביטוי לברכה הביולוגית־הפיזיולוגית שבזרע וברחם. ההתקשרות בין איש לאישה קשורה באופנים שונים לקיום מצוות, ומכאן צומחת התפיסה הרואה את מיצוי השילוב החיוני בין גוף, נפש ונשמה כתשתית למעשי האדם. לפי עומק התובנה התורנית יצריותו של האיש מגיעה לתיקונה כאשר הוא הופך מ״גבר״ ל״זכר״. מבחינה זאת ״הגבר״ הוא אדם הפועל בחייו בעיקר מתוך דחף של התגברות מתמדת. לעומת זאת, ה״זכר״ הוא אדם ״בעל זיכרון״, כלומר מי שחי מתוך מודעות לסוד קיומו, לכוחות החיים הראשוניים הפועמים בו – והמסוגל לכוונם לא רק לשם סיפוק עצמי. הזרע הנעלם מעיניו ומתודעתו, והעלול משום כך להפוך לדחף בלתי נשלט, הופך ברצונו, בבחירתו ובדעתו לביטוי של הרצון הא־לוהי לקיום החיים, ולחסד שביסוד החיים. היצר, הדוחף את הגבר רדוף העוצמה לקחת, לכבוש, להתפשט ולמצות את הנאתו האישית, מתעדן, ובלשון המקובלים – זוכה להמתקה ונעשה מבוע לחסד. כאשר אותן עוצמות עלומות שבשורש אישיותו באות לידי ביטוי בצורך פנימי ועמוק לתת מעצמו לאחרים – לשם סיפוקה של אשתו, לשם בניין הקשר שביניהם ולשם בניין משפחתו, הן הופכות לשיקוף של ״בראשית ברא״, אך כעת כביטוי ליצור בעל דעת ורצון. הזרע שבגוף האיש הנו אחד הביטויים החיוניים ביותר לעצם הרצון הא־להי לחסד שבתשתית הבריאה. חלק מהותי מעבודת האיש הוא לחיות עם אשתו מתוך תהליך לימוד של שנים בו רגעי הנאתו וסיפוקו האישי מהווים גם מימוש של שורש הנתינה שבעומק נפשו לשם סיפוקה של אשתו. בשעה שיש הרואים אותה כשיא הגשמי מתקיימים דברי רבי חיים בן עטר, ״כי מי שלבו נדיב יתנדב יותר מהיכולת, ולא יקפיד על חיסרון אשר ימצאנו, כי שמח בנתינה יותר מהקניין אצלו״. זאת ועוד: למדנו שהנהר היוצא מעדן מבטא את שורש האחדות, אך אחדות זו מתגלה בעולם רק דרך הפירוד, שהתרחש בגן עדן כאשר הנהר האחד נפרד לארבעה ראשים. על פי שיטת ה״דו־פרצופין״ משקף סיפור יצירת האיש והאישה את מעשה הנהר. המצב הראשוני של הזוג הוא אחדותי: האיש והאישה הם שתי פנים של יצור אחד. מטרתו של מעשה ההפרדה הא־לוהי שנעשה ביניהם היא גילוי מחדש של האחדות שתתהווה מתוך הפירוד, בחינת ״והיו לבשר אחד״. חיבור בין איש ואישה המסוגל לשלב בין סיפוק עצמי לבין הענקת חסד יוצר מחדש הוויה אחת של איש־ אישה, אך הפעם – מתוך בחירה ורצון משותף. כוח החיות הטמון בברכת הזרע הופך לעדות ל״נהר האחד״ שבשורשו של עולם הפירוד.