א

שלושת המסלולים הללו של עבודת האיש בבניית הקשר עם אשתו מתווים לו סימני דרך חיוניים במישור מרכזי נוסף של חייו: בכל מה שנוגע ליחס הפנימי הנבנה בתוכו כלפי היצר המיני שלו. מספר סוגיות תלמודיות עוסקות בנושא זה בפרוטרוט וראוי לכל גבר לעיין בהן, הן כהכנה לחיי הנישואין שלו והן כליווי רציף, הממתיק את התייחסותו לקשר האינטימי שלו עם אשתו לאורך חייו. במסגרת זו אוכל רק לסכם כמה מהמגמות וההדרכות העיקריות הגלומות בחלק מסוגיות חשובות אלו. היצר המיני שבאדם הוא אחד המופעים החיוניים של רצון הבורא בחיים ושל חסדו בעולמו; הוא ביטוי לרצון הא־לוהי בחיים, תוכן ממשי של ברכת א־לוהים בעולם. הוא נעשה בסיס למעשים רעים רק כאשר נפקחות עיני האדם לאפשרות להשתמש בו בעיקר לשם סיפוק התאוות והרצון לשלוט. משום כך, וכדי להבטיח את מימוש ברכת המשכיות הקיום, הוא הוטמע במישור הבלתי בחירי של האדם. ואולם מציאותו זו של היצר היא בעיה קיומית ממשית של האדם, משום שדחף החיים העוצמתי שבשורש אישיותו עלול לשלוט בו. דברי רמב״ן שהובאו לעיל מסייעים לנו להבין את ההתמודדות עם עוצמות החיים הראשוניות הפועמות בנו. אצל בעלי החיים הממד הבלתי בחירי של היצר המיני הוא ביטוי לעוצמות ה״טבע״ הראשוניות, חלק מאינסטינקט החיים; משום כך אין הוא יכול לשמש בסיס לקירבה אמיתית. ואכן, אצל רובם הגדול של בעלי החיים אין הזכרים דבקים בנקבות, אלא רק באים עליהן והולכים להם. האדם, לעומת זאת, מסוגל, ולכן גם מחויב, להפוך את הממד החייתי שבו למנוף אנושי־ערכי מן המעלה הראשונה, כדי לממש שאיפתו הפנימית להיענוּת ולהתאחדות. אכן, עצם קיומו של האדם כ״צלם א־לוהים״ מותנה בהפיכת החייתי לאנושי בכל מה שקשור ליצר המיני. [1] יכולתו של האדם לשלוט בדחף המיני, ולהפוך אותו לכלי להשראת ברכת ה׳ בבית, היא התשתית לחיים של קדושה. נראה שזהו מובנה הפשוט של הברכה ״שהכל ברא לכבודו״ הפותחת את שבע הברכות הנאמרות לכבוד החתן והכלה. ברכה זו מבטאת תובנה תשתיתית, אשר בה גלום עצם משמעות אמירתן של כל הברכות כולן. ראוי היה, אולי, לומר אותה בתכיפות גדולה יותר, ואולם בפועל קבעו לומר אותה אך ורק בנוכחותם של חתן וכלה – כדי לקבוע בתודעה שחיי האישות, העלולים להיתפס כרובד החומרי והגופני ביותר של הבריאה, יכולים גם הם להיות מקום של גילוי כבוד ה׳ בעולם.

 

ב

על עומק התמורה הנפשית שנתבע האיש לעשות בתחום זה, תמורה ההופכת את החייתי לאנושי נלמד ממושג יסוד בתורה. 2[2] במקרא יש שתי מילים שונות לחיי אישות: ״ביאה״ ו״בעילה״. שתי המילים הללו מתארות שתי תנועות נפש שונות לחלוטין בסוד היחס של האיש לאשתו בכל הנוגע ליצירת אינטימיות אמיתית ביניהם. הלשון המועדפת במקרא היא ״ביאה״, על צורותיה השונות – אולי בשל היותה לשון עדינה )או, בלשון הגמרא בהתחלת מסכת פסחים, ״לשון נקייה״). בסיפור יהודה ותמר, למשל, נאמר:

 

"וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיּאֹמֶר: ‘הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ׳, כִּי לאֹ יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא. וַתֹּאמֶר: ‘מַה תִּתֶּן לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי?׳ וַיֹּאמֶר: ‘אָנכִֹי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן׳. וַתֹּאמֶר: ‘אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ׳. וַיּאֹמֶר: ‘מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ?׳ וַתֹּאמֶר: ‘חתָֹמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ׳. וַיִּתֶּן לָהּ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ (בראשית לח, טז–יח).

 

רק במקרים מעטים בוחר המקרא בלשון ״בעילה״ – בעיקר בביטוי ״בעולת בעל״, המתייחס למעמדה האישי של האישה ביחס לגברים זרים, ולא בהקשר של פעולת האיש כלפי אשתו. לשון ״בעילה״ מתייחסת בעיקר למעשה הפיזי, לממד הטבעי־החייתי אשר אין בו אותה עדינות שישנה בקשר האנושי והאינטימי, והיא מתארת את כוחו של האיש ומימוש רצונו. יש בה תנועת כיבוש, לעתים על גבול האלימות, של האישה לשם סיפוק אישי. הסיפוק שב״בעילה״ מתבטא בהנאה פיזית שאין בה אינטימיות, והוא ביטוילצורך נפשי בלתי־נשלט. האיש ה״בועל״ הוא הגבר הרכושני, החש צורך לראות את אשתו כתלויה בו, משועבדת לו ונשלטת על־ידו. ספק הוא אם בבעילה קיימת האישה כיצור בר דעת ובעל קיום עצמאי, וכל שכן – כמי שנבראה ב״צלם״. ב״בעילה״ אין אותו מפגש אמיתי של נפש ורוח מתוך ענווה והכנעה שאמור ללוות את התשוקה בקרבה הפיזית ,שהוא סוד האינטימיות. כל זה נכון גם ללא קשר לדרך שבה מבקשת האישה לקיים יחסים של אינטימיות עם האיש שלה. גם אם אישה בוחרת, מרצונה, להיות ״נבעלת״ או ״נכבשת״, חייב האיש מצדו, מבחינת תנועת נפשו, ״לבוא אליה״ כדי שיישאר ב״צלמו״ והיא מבחינתו תישאר ״בצלמה״; שכן כאשר הוא הופך ל״בועל״ הוא מבטל לא רק את עצמיותה של אשתו, כפי שא־לוהים ברא אותה, אלא גם את עצמיותו־שלו. בניגוד ל״בעילה״ מתארת ה״ביאה״ תנועת נפש, התקרבות של האיש אל האישה כיעד מבוקש, כביטוי של ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. בעבור הגבר טמון סוד המפגש בין האיש והאישה בהתאמת הרצונות של שניהם; מבחינתו התנועה היא תנועת ההליכה שלו אליה, הליכה שהוא מבקש כי תתקבל על־ידה. בהתקרבות זו חייבת האישה להישאר כישות בת קיימא, במלוא אישיותה, גם בשעה שהיא ממלאת את רצונו של האיש ומתמסרת לו כולה. על כן מדייק המקרא ואומר: ״ויבֹא אֵלֶיהָ״, ולא ״ויבֹא עָלֶיהָ״, בעוד שהמילה ״בעילה״ נוצרה מהחיבור בין המילים ״בא על״. בנקודה זו נמצא את התמצית והעיקר של דברי רמב״ן על ההבדל בין בעלי החיים לבני האדם בתחום ההיזקקות בין זכר לנקבה. מפגש בין בני זוג אשר בו הופכים הגוף והחומר לכלי של היענות והדדיות גואל את האדם מ״חייתיותו״. תנועה זו, הנראית לכאורה כשייכת כולה לחומר הגשמי, הופכת להבעה חיונית ביותר של הסגוליות האנושית, של הדעת והבחירה, לשם התאמה והתאחדות, ובאמצעותה הולך שם הוי־ה ומתגלה מתוך עולם של פירוד. על פי סיפור גן עדן, זוהי התגלמות תקוות האדם והעולם, בחינת ״שהכל ברא לכבודו״.

 

[1] עיין: אליעזר ברקוביץ, ״על מיניות ומוסר״, מאמרים על יסודות היהדות, בעריכת דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ, ירושלים תשס״ד, 187 – 210 .

 

[2] ראה בהרחבה: דוב ברקוביץ (ראה ספרי ,געגועי ארץ: שבילים חדשים בגלות הארץ ישראלית, הוצאת בית-אב ירושלים) עמ׳ 53 – 55 .