א. מסכת קידושין מסתיימת באופן שמהדהד את תחילתה - ההתמודדות עם היסודות הנפשיים של יצריות התשוקה באישיותו של הגבר. הסוגיות הראשונות במסכת העוסקות בקניין הקידושין מחייבות את הגבר לברר את רצונו להתקרב אל כלתו-אשתו ולהתייחד אתה. בדפים פ-פא במסכת נבדק הדחף לקיים קשר עם "האחרת" - האישה האסורה לו. בסיס הדיון נמצא במשנה:

 

"לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אישה אחת מתייחדת עם שני גברים. רבי שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו. מתייחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עימהן בקירוב בשר; ואם הגדילו, זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו".

 

על פי המשנה גזירת ההתייחדות, הנגזרת כדי לשמור מפני התפרצות היצר, חלה הן כלפי נשים האסורות במסגרת איסורי העריות והן ביחס להתקרבות של נשים וגברים שלא חלים עליהם איסורים חמורים אלו. בסוגיה בגמרא יש דגש נוסף על האיום של התפרצות התשוקה וכתוצאה מכך הולך ומתרחב היקף האיסורים הנדרשים להישמרות מפניו.

 

הנה כמה דוגמאות:

 

1. היצר פועל אף בשעת שברון האדם, באבלו ובאנינותו, ועל כן האיסור תקף גם אז.

 

2. ההיתר המאפשר לשני אנשים להתייחד עם אישה אחת תקף רק "בכשרים"; "בפרוצים" -  גם בנוכחות עשרה אנשים חל האיסור. כהוכחה לכך מסופר שפעם עשרה בחורים הטמינו אישה במיטת מתים וכך הצליחו להוציאה מחוץ לעיר ולקיים זממם. הבושה, המהווה מחסום יעיל אצל "כשרים" אינה יכולה להגן על כל חבורת בחורים .

 

3. נקודה זו מתחדדת מאוד בסיפור נוסף על אודות שניים מגדולי חכמי התלמוד, רב ורב יהודה, ההולכים בדרך. כאשר מזדמנת אישה לפניהם קובע רב - "בוא נזיר את רגלינו מללכת אחרי הגהנום. אין אנו בין ה'כשרים', כמו רבי חנינא בר פפי וחבריו". סיפור זה יוצר תמונה של חשש מפני מדרון חלקלק המעודד כל גבר לא להתייחס אל עצמו כאחד "הכשרים", שהרי עוצמת היצריות איננה מכירה בסטנדרטים התורניים הרגילים. גם תלמידי חכמים, יראי שמים והמדקדקים במצוות עלולים להיכשל בתחום החמדה והערגה בשל התשוקה היצרית.

 

4. גדולי חכמי התלמוד כרבי מאיר ואביי עיצבו סייגים אישיים של איסור ההתייחדות כנגד התפרצות היצר. רבי מאיר היה מכריז "היזהרו בי מפני בתי", ואביי היה מסלק בהמות משדה שהיה מטייל בו שמא יצרו יתעורר ויעביר אותו על דעתו. על אף שהתנהגות זו נראית בעינינו כמוגזמת, יש בה יחס כן ואמיץ לעוצמות התשוקה הגדולות שחכמים אלו חשו בקרבם.

 

5. הגמרא מביאה ברייתות חולקות על אודות הפסיקה במצב בו נשים נמצאות מחוץ למבנה וגברים בפנים או שהגברים בחוץ והנשים בפנים. איזה מצב יש לאסור בגלל הקלות היחסית  שאיש ואישה יתייחדו מבלי שאחרים ישימו לב? הכרעת הגמרא ברוח הסוגיה היא לסמוך על החשש המתבטא בכל אחת מהברייתות ולאסור את שני המצבים. 

 

ב. מגמה זו, של זהירות מן היצר, מקבלת ניסוח חד בסדרה של סיפורים על אודות גדולי החכמים שזכו בחלקם להעמקה והרחבה פרשנית עד ימינו. בכל הסיפורים מודגשת הנקודה שאין כל חשבון ואין כל תכסיס המסוגל לעמוד מול הצורך הנפשי להתקרב לאישה ולהתייחד אתה כאשר הוא כבר מתעורר. 

 

בנות יהודיות שנפדו מהשבי מובאות לביתו של רב עמרם חסידא; בהנחה שחסידותו תהווה עירבון לכך שילונו שם בביטחון עד שתמצא הקהילה פתרון למצבן. כאשר אחת מהן עברה "נפלה אור בארובת הבית". והנה מבלי שרב עמרם יודע את אשר ידיו עושות הוא תופס סולם לעלות לעליית הגג, שבה היא נמצאת. בחצי הדרך למעלה כאשר רגליו אינן בשליטתו הוא מצליח לצעוק "בעירה בביתו של רב עמרם!", וכך להזעיק את תלמידיו להצילו מהאש המדומה בביתו והאמיתית שבעצמותיו.

 

גם גדולי חכמי המשנה, רבי עקיבא ורבי מאיר שלעגו לאלו שאינם עומדים בניסיונות מצאו את עצמם במבחן שהפיל אותם בכפי יצר התשוקה. הם ניצלים ברגע האחרון מהפיתוי, לא בגלל שהצליחו כרבי עמרם לצעוק לעזרה, אלא בגין הזכויות הרבות שבתורתם הגדולה. הסיפורים באים לתעד את בחינת "אין להם שיעור" שביצר התשוקה, אף אצל גדולי החכמים. מטרתם היא להמחיש בחריפות את הצורך החיוני בהרחקה מהתייחדות עם נשים. 

 

אין ספק שהדוגמה לעומק ההתמודדות של הגבר, עם עומק הייאוש העלול להתלוות לה בנפשו, היא סיפור רבי חייא בר אשי ואשתו. אותו חכם היה רגיל להתפלל "הרחמן יצילנו מיצר הרע". כאשר אשתו שמעה פעם את תפילתו השתוממה, שהרי זה זמן רב הוא לא קיים אתה יחסים מתוך תחושה שהזקנה קפצה עליו. מה עשתה? בשעה שלמד תורה בגינה היא התלבשה כזונה ידועה בשם "חירות", ועברה לפניו. החכם עזב את משנתו, רדף אחריה ואף טיפס לראש אילן להביא לה דבר מה שביקשה כשכרה. כששב לביתו הכניס את עצמו לתנור הבית (שוב דימוי האש הבוערת!) מתוך חרטה על מעשיו. גם כאשר אשתו גילתה לפניו את סוד העניין, רבי חייא לא התנחם והמשיך להצטער על עצם ההתכוונות  לאיסור. "כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה המיתה" - כלומר, במיתה שבאה בגין מעשה זה. 

 

זהו סיפור מהקלאסיקה שבמסורת הטרגדיה היהודית. יש להעיר עליו הרבה. לענייננו אציין שלאורך כל הסוגיה לא מופיעות נשים אלא כאובייקט ליצריות הגבר. בדרך כלל הן דמויות המגלמות את עוצמת התשוקה לקיים קשר עם מי שנמצאת מעבר לגבול, בתחום האסור, להתייחד עם "האחרת", עם עצם "האחרות". אשתו של רבי חייא, עדיין עלומת שם, היא היחידה בסוגיה המהווה אישה "אשר אתו בבית", והיא היחידה הפעילה, היוזמת, בעלת תשוקה. זאת ועוד - פעולתה כלפי בעלה היא לשם "חירות", לשם שחרורו, לא רק מזקנותו, אלא, ובעיקר, מכבלי יצרו - זאת על ידי המשך קיום חיי אישות מלאים אתה. אך היסוד הטרגי שבסוגיה מתבטא בכך שחווית "החירות" בסיפורים הרבים המובאים בה מושגת רק במשיכה אל "האחרת", ומתוך כך כבלי היצר וייסוריו נשארים שרירים וקיימים. אין פתרון למועקת היצר - הרי תחושת "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי" (עירובין דף יח) אינה נמתקת רק בהרחבת איסור ההתייחדות.

 

ג. ומה, אם כן, התיקון? לקראת סוף הסוגייה משרטטת הגמרא שתי דרכים חשובות להתנהגות בסביבה של נשים המקהים את נקודת השיגעון הפנימית.

 

1. רב כהנא מעיד על עצמו שכאשר למד  תורה ליד בהמה לא עלתה בנפשו שום מחשבה זרה. העיסוק בלימוד מילא את נפשו. הערה זו מרמזת הן לעצם כוח התורה לעדן את הנפש והן ליסוד הלכתי המכונה "טרוד במלאכתו" שעל בסיסו הותרה התייחדות עם אישה בהקשרים מקצועיים רבים.

 

2. העיקרון המשמעותי יותר עולה ממש בסוף הסוגיה בסיפור על אודות רבי אחא בר אבא המחזיק את נכדתו בחיקו. מול הביקורת של חתנו רב חסדא ש"אסור להשתמש בנשים, בין גדולה בין קטנה", טוען החכם שהוא עצמו סובר ש"הכול לשם שמים". על אף ששלוש המילים הזעירות הללו הינן ממש המילים האחרונות של סוגיה שהדגישה את הדינאמיות הנפשית של המדרון החלקלק, לאורך הדורות מילים אלו היוו בסיס לפסיקה בעלת מגמה אחרת. מסורת פסיקה זו חושפת מציאות בה קהילות שונות קבעו נורמות שונות ביחסים שבין גברים ונשים.

 

רש"י מפרש את המילים "הכול לשם שמים" כך: "ואין דעתו אחריה לחיבת אישות, אלא לחיבת קירבה (משפחה), ולעשות קורת רוח לאמהּ (בתו של רבי אחא) כשאני מחבב את בתה". הבחנה זו תקפה רק להתיר ביטויי חיבה בחיק המשפחה, ויתכן אף שרק כלפי ילדים. אך ההיגיון הפנימי שאיסור ההתייחדות והקרבה תקף רק כאשר ישנה התקשרות של תשוקה הביא את ממשיכי דרכו של רש"י, בעלי התוספות, לציין "ועל זה אנו סומכין השתא (כעת) שאנו משתמשים בנשים". הערה זו מתייחסת לנעשה בקהילות אשכנז בהן עוזרות בית, יהודיות ולא יהודיות, עסקו בעבודות בית שהביאו אותן במגע עם הגברים.

 

הערה זו היוותה בסיס לפסיקה הלכה למעשה - "ויש אומרים דכל שאינו עושה דבר חיבה, רק כוונתו לשם שמים - מותר." (רמ"א, אבן העזר, כא, ה). אין מקום במסגרת טור "הדף היומי" לפרט את השימוש המעשי בפסיקה זו - לא יישומה ולא צמצומה. אך בהקשר של שרטוט מלא של תמונת הסוגיה יש להדגיש שבפסיקה האשכנזית, בהתאמה לנורמות שהיו נהוגות, העיקרון של "הכל לשם שמים" הורחב במידה משמעותית.

 

ד. הדרכה חיונית מאוד להתמודדות עם יצר התשוקה ניתנה על ידי אחד מחשובי פרשני התלמוד בימי הביניים בהתייחסו לביטוי "הכל לשם שמים". הרב יום טוב בן אברהם אבן אשביליה (הריטב"א) מסיים את פירושו למסכת קידושין במילים אלו (תרגום ודברי הסבר): ואסכם! שבין כך ובין כך חוששין משום ייחוד - הכל לפי דעת יראת שמים (כך הבין את הביטוי - "הכל לשם שמים"). וכן ההלכה. שהכל כפי שאדם מכיר בעצמו - אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אישה אסור... ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינה כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערווה ולשאול בשלום אשת איש. וזהו המעשה של רבי יוחנן שהיה יושב בשערי המקווה (שיסתכלו הנשים על יופיו המיוחד) ולא חשש ליצר הרע.. ורב אדא בר אהבה שהיה מחזיק כלה על כתפיו ורוקד אתה ולא חשש להרהור מהטעם שהזכרנו.

 

אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו. ולא כל תלמידי חכמים בוטחים ביצריהם כפי שראינו בסוגיתנו... ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנותו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו (כבחור) ונותנין לו אחרית ותקווה לעת זקנתו, שנאמר; עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. כן יהי רצון".

 

אנו חיים בחברה שבפינות רבות בה שוררת מציאות של אין גבול, ואף עדים אנו לפרשיות קשות שמעורבים  בהן אנשי תורה מובהקים. מול מציאות נפולה זו יש צורך חיוני ביותר, לפרט ולקהילה, לעצב נורמות מאוזנות המחיות נפש מתוך קדושה המהולה בטבעיות. אין להתבייש מלקיים "הרחקה" להופעת יצר התשוקה. יחד עם זה אפשר לאיש להכיר את יצרו, לחיות אתו בשלום, ויחד עם אשתו לחפש את חיותו - חירותו.