"האיש והאישה חטאו בדרכים שונות ועל כן גם הוכנעו באופן אחר. בניגוד לתבוסת הגבר, האישה נכשלת בניסיונה להינות מן החיים; לעולם לא תצליח במישור האסתטי של רדיפת התענוגות. היא רוצה להתאחד בנישואין עם האיש שאותו היא אוהבת, לבנות בית, לגדל משפחה וליהנות מצאצאיה, והנה היא מוצאת את עצמה כבולה לבן זוגה ולילדיה. היא מממשת את כל רצונותיה בעצב וביגון; בהנאותיה היא מגבילה את עצמה ומצמצמת את זכותה לחופש ודרור. תענוגות הבשרים שהיא מתענגת עליהם ספוגים בכאב ובייסורים. האישה מקבלת עליה את עול הקללה הא-להית בעימות שהיא מתעמתת עם עצמה כאם. היא מובסת בידי בעלה וילדיה.                                                                                                                           

הגבר חווה את חוויית הכניעה בעיקר בתחום העשייה היצירתית, במשאו ומתנו עם הטבע, עם החברה, בתפקידו כאדון, שליט ומנצל. התנ"ך מתאר את תפקידו הטרגי של הגבר במונחים חד-משמעיים: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה..." (ג,יז-יט).                                                                   

הגבר לא יוכל לשלוט בטבע בדרך שנועדה לו על פי התוכנית המקורית של הבריאה. העמל והיזע שישקיע יניבו תוצאות שלא תצדקנה את המאמץ והצער. הדחף המקנן בו לכוח, כשהוא הוא אחוז ביצירתיות ובביצועיות, לא יתממש במלואו. דמיונו חסר הגבולות, שאיפותיו נטולות המעצורים, לעולם לא יבואו על סיפוקם, כיוון שהטבע, שאינו מגיב ואינו משתף פעולה, יתנגד בקביעות לכל ניסיונותיו לבצע וליצור. בניגוד לאישה, המאבדת את החופש שלה כדי לזכות בחוויית האימהות, והמגבילה את עצמה למען תמצא אושר, מאבד הגבר את החופש שלו בבזבזו אותו לריק, כשהוא מרחיק לכת בעשיית יתר, כשהוא מנסה להגיע אל מעבר ליכולתו, בפעילות שיש בה היעדר גבולות, נצחיות וחופש ללא קץ. הוא נע ונד, חופשי להתחייב או להישאר בלתי מחויב. הוא איננו סובל שום התערבות בחייו; האבהות אינה כובלת אותו אל ביתו ונחלתו, ובשל אותם דרור ותנועה מתמדת הוא מאבד את הכול. החופש מתנקם בו בחוסר הסיפוק והתסכול שהוא חווה מעצם היותו חופשי".